מנסיוני גברים ונשים רבים לא מודעים לכתובה עליה חתמו / אותה קיבלו בתחילת קשר הנישואין וכיום יש פסיקה ספציפית ששבה ומגדירה את הכתובה כחיוב משפטי בעל תוקף וסכום.
הכתובה מורכבת משלושה חלקים: עיקר הכתובה, תוספת הכתובה ונדוניה – נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג (החלק השלישי מצריך דיון נפרד ולא נרחיב עליו כאן). עיקר הכתובה הועמדה בעבר על 200 זוז אם האשה רווקה או 100 זוז אם היא גרושה או אלמנה. בית הדין הרבני פרש סכום זה כסכום שיספיק לאשה להתקיים במשך שנה ועל כן, בכפוף להוכחת צרכי האשה במקרה הספציפי, מדובר בסך של אלפי ₪ לחודש ועד 10,000 ₪. הבעיה העיקרית בימינו היא, הסכומים אותם קובעים הבעלים בחלק של תוספת הכתובה.
לפי החוק ובאופן כללי האישה זכאית לכתובתה בפקיעת הנישואין באחד משני מקרים: בעת הגירושין או בעת מות הבעל. בשולחן ערוך נאמר : "כתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה."
בעוד שלפי הדין העברי אין האשה זכאית לזכויות ממוניות נוספות על הכתובה, הרי שלפי החוק האזרחי עשוי להיות מצב שהאשה תזכה גם במחצית הרכוש שנצבר על ידי שני בני הזוג במהלך חייהם המשותפים. אי שוויוניות זו הניאה את בית הדין הרבני להגביל את סכומה הכולל של הכתובה לסך של עד 120,000 ₪ ברוב רובם של המקרים.
מעניין לסקור את התפתחות הדין העברי בהקשר לכתובה. בתחילה , הוגדרה מטרת הכתובה לפי בבא קמא "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", והבעל יחשוב פעמיים לפני שישתמש בסמכותו לגרש (הדין העברי לא דרש הסכמת האשה לגירושין). עמדה זו שונתה לאחר שרבינו גרשום קבע שלא ניתן לגרש אשה בעל כורחה אלא נדרשת הסכמתה. במצב הראשון לא היה טעם להגביל את הכתובה. במצב השני התייתרה מטרת הכתובה המקורית ואין עוד מקום לחייב בעל ב"מליוני שקלים" תוספת כתובה. על כן יוצא שפסיקת בית הדין הרבני הגיונית ונכונה.
מאמר זה אינו בבחינת חוות דעת משפטית ואינו מחליף ייעוץ משפטי, למידע ניתן לפנות לעו"ד רמי שלמון.